ראיתי היום את התוכנית רמזור והיה שם נושא כ"כ נכון.
פתאום הגיל מתקרב לארבעים אתה מתחיל להרגיש דברים שלא הרגשת מעולם:
אתה כבר לא רוקד כמו הצעירים בני העשרים.
אתה קולט שהבחורות כבר מסתכלות עליך בקטע של "מה אתה עושה פה"?"אתה לא חטייאר בשביל להיות כאן"?! כאילו דא
אחרי עשר דקות של ריקוד אתה מעוך ולא יכול לזוז.
אתה כבר לא יכול לשתות את אותה כמות אלכוהול שהיית שותה פעם.
פתאום המוזיקה קצת חזקה לך באזניים, אחרי ששנים רקדת רק ליד הרמקולים והסאונד ככל שהיה חזק כך היה יותר טוב.
פתאום מתחילים מיחושים בגוף,לאחר לילה במועדון אתה חוזר ואתה קם בבוקר עם כאבים בכל השרירים מזה שרקדת.
היית רגיל לאקשן מטורף אחרי יציאה,אדרנלין,בילוי והיום אתה מגיע למיטה קרוע לגמרי,אומר לאשה לילה טוב והולך לישון כמו תינוק.
פתאום מתחילים לקבוע תורים לרופאים - עד לפני חודש לא ידעתי שקיימים כאלה דברים (רופאים)חוץ מתאונות דרכים שאז אין ברירה.
שמות של כדורים ותרופות מתחילים לעניין אותך,זה מתחיל להיות שיחה עם חברים,"הא אחי אתה לוקח ארטופן או אטופן לגב"?
המצב במשק,ממשלה,כלכלה וכל עניין דיומא מעניין אותך,מעולם אפילו עיתון לא פתחתי כל שכן חדשות בטלוויזיה,זה לא עניין אותי.
אתה מתחיל לאמר "אוי ואבוי" או "צ`ו צ`ו צ`ו" אם אתה רואה חבורת צעירים צועקים באמצע הלילה,"הפושטעקים".
טוב שעוד לא הגענו לקטע של לצעוק מהחלון "תעזוף את הפחי זבל - ילד""תפסיק לצעוק פה".
אלטה זאכן התחלנו להיות - אנחנו מזדקנים לאט לאט ולא מרגישים,הגוף נותן את אותותיו,אומרים שעד גיל שלושים הגוף מטפל בך,מגיל שלושים אתה צריך לטפל בו.
בקיצור איך אומר הגשש....
דה שליחצן אר אין דה דריבן
בתרגום חופשי סע סע חביבי המפתחות בפנים.
אנחנו בדרך ביופי של נסיעה - רק שלא יגמר הדלק במהרה.
לעוד שנים נפלאות - לחיים עם כוס בירה
