דפים

‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סיפור. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 במאי 2020

אלטע זאכן


 
ראיתי היום את התוכנית רמזור והיה שם נושא כ"כ נכון.
 
פתאום הגיל מתקרב לארבעים אתה מתחיל להרגיש דברים שלא הרגשת מעולם:
 
אתה כבר לא רוקד כמו הצעירים בני העשרים.
 
אתה קולט שהבחורות כבר מסתכלות עליך בקטע של "מה אתה עושה פה"?"אתה לא חטייאר בשביל להיות כאן"?! כאילו דא
 
אחרי עשר דקות של ריקוד אתה מעוך ולא יכול לזוז.
 
אתה כבר לא יכול לשתות את אותה כמות אלכוהול שהיית שותה פעם.
 
פתאום המוזיקה קצת חזקה לך באזניים, אחרי ששנים רקדת רק ליד הרמקולים והסאונד ככל שהיה חזק כך היה יותר טוב.
 
פתאום מתחילים מיחושים בגוף,לאחר לילה במועדון אתה חוזר ואתה קם בבוקר עם כאבים בכל השרירים מזה שרקדת.
 
היית רגיל לאקשן מטורף אחרי יציאה,אדרנלין,בילוי והיום אתה מגיע למיטה קרוע לגמרי,אומר לאשה לילה טוב והולך לישון כמו תינוק.
 
פתאום מתחילים לקבוע תורים לרופאים - עד לפני חודש לא ידעתי שקיימים כאלה דברים (רופאים)חוץ מתאונות דרכים שאז אין ברירה.
 
שמות של כדורים ותרופות מתחילים לעניין אותך,זה מתחיל להיות שיחה עם חברים,"הא אחי אתה לוקח ארטופן או אטופן לגב"?
 
המצב במשק,ממשלה,כלכלה וכל עניין דיומא מעניין אותך,מעולם אפילו עיתון לא פתחתי כל שכן חדשות בטלוויזיה,זה לא עניין אותי. 
 
אתה מתחיל לאמר "אוי ואבוי" או "צ`ו צ`ו צ`ו" אם אתה רואה חבורת צעירים צועקים באמצע הלילה,"הפושטעקים".
טוב שעוד לא הגענו לקטע של לצעוק מהחלון "תעזוף את הפחי זבל - ילד""תפסיק לצעוק פה".
 
אלטה זאכן התחלנו להיות - אנחנו מזדקנים לאט לאט ולא מרגישים,הגוף נותן את אותותיו,אומרים שעד גיל שלושים הגוף מטפל בך,מגיל שלושים אתה צריך לטפל בו.
 
בקיצור איך אומר הגשש....
 
דה שליחצן אר אין דה דריבן
בתרגום חופשי סע סע חביבי המפתחות בפנים.
אנחנו בדרך ביופי של נסיעה - רק שלא יגמר הדלק במהרה.
לעוד שנים נפלאות - לחיים עם כוס בירה

יום רביעי, 8 באפריל 2020

סיפור של פסח ששמעתי מאמא שלי



סיפור של פסח ששמעתי מאמא שלי כשהייתי ילד,קצת בדיוני אמנם,אך אמא שלי מתעקשת שזה אמת וזה קרה.
אז ככה:
היה זה ערב לפני ערב פסח בתורכיה,סבתא שלי שהייתה בשנות החמישים לחייה סיימה את ניקיונות הבית מהחמץ,כל הילדים כמובן יוצאים לרחוב לאכול כי בבית לא אוכלים שום דבר עד ערב פסח שמא לא ייפול פירור חמץ בתוך הבית(למרות שאנחנו לא משפחה דתית,תמיד בחו"ל שמרו יותר על נושא הכשרות).
בבתים הישנים בתקופה ההיא המטבח לא היה בבית,אלא מטבח משותף של כל בניין,אם אפשר לקרוא לזה בכלל בניין,בואו נגדיר את זה כמבנה.
השעה הייתה עשר בלילה וסבתא שלי הייתה ממש עייפה מכל הניקיונות ומרוב עייפות התיישבה על המדרגות והחלה לבכות,בא אליה סבא ואמר לה:עזבי עכשיו פשריקה,בואי לישון מחר תבשלי,אך היא לא הייתה מוכנה לשמוע בשום פנים ואופן,יש לי מחר 30 איש לארח,אני לא אספיק להכין את כל המאכלים לכולם,אני אבשל כל הלילה אמרה,כבר הורדתי את כל המצרכים למטה ואני יורדת לבשל,כך החליטה.
סבא שלי ראה כי אין מה לעשות ועלה הבייתה לישון.
תוך כדי ירידתה במדרגות למטבח החשוך שרק מנורה זעירה מאירה בו,הרגישה משהו קטן פוגע בה,נבהלה מאד ושאלה מי שם?אין קול ואין עונה,שוב ירדה עוד מדרגה ושוב אבן קטנה פוגעת בה,הפעם ראתה את האבן נופלת והבינה שמישהו זורק עליה אבנים קטנות כמו חצץ,שאלה בקול רועד מפחד מי שם?מי שם?ואין אף אחד שיענה.
נבהלה מאד והתחילה לצעוק בקולי קולות,סבא ירד בבהלה ושאל מה קרה?
סיפרה לו את אשר קרה,אמר לה פאשריקה היידה,בואי למעלה,זה סימן שאסור לך לבשל הלילה,בואי נעלה לישון ומחר נבשל ביחד ונסיים הכל היידה ממי מחר יום חדש.
הלכו לישון,היא כולה רועדת ונרגשת והוא נרדם,הגיע הבוקר,כשהיא מסוקרנת מה קרה בלילה ירדה סבתא למטה למטבח וראתה מראה שהעתיק נשימתה,
כל המאכלים היו מוכנים בתוך הסירים ומתחממים להם לאיטם על הפתיליות,פתחה סיר סיר וטעמה את האוכל,האוכל יצא בדיוק כמו שהיא מכינה אותו,קראה לבעלה ולכל השכנים כדי שיראו,אף אחד לא האמין לסיפור שלה,רק סבא שהיה עד לכל מה שקרה אמר - קיבלת מתנה מהמלאכים בגלל שכל - כך רצית להכין את הפסח כהלכתו ובכית מחוסר כח,שמעו את כל בכייך בשמיים ועזרו לך.
כמובן כולם התאספו בערב וככה לאחר ההגדה סיפרו את סיפור הנס של האוכל וזה עבר מדור לדור עד שהגיע גם אליי.
מאמינים או לא מאמינים זו השאלה?

תודה לויקיפדיה על התמונה




יום חמישי, 5 במאי 2016

שירה והבירה

כולם ידעו שאצל שירה תמיד אפשר להשיג בירה
שירה חיה בדירת רווקים בשינקין לבד ותמיד היה לה בירות במקרר
היה לה ברזים לשירה, גם חביות וגם בקבוקים
שירה והבירה כך נהגו לקרוא לה.
אלופת הגרעפסים אחרי ליטר בירה בשלוק.
אף אחד לא יכול היה לנצח אותה, היא הייתה יכולה להגיד את המילים הכי ארוכות עם גרעפס אחד מתמשך.

שירה אהבה בירה ובמקרר היה לה מכל הסוגים היו משתגעים כל החברים, שוב ושוב מנסים
אולי בשתיים בלילה לא יהיה לשירה בירה במקרר?
אבל לשירה אף פעם לא היה חסר בירה במקרר
שירה הייתה אלופה בבירה
מכבי ,גולדסטאר, ווינשטפן,הייניקן, אפילו בירות בטעמים.

החברה היו באים יושבים אצל שירה לשתות בירה
ושירה לא הייתה מביישת כל גבר שישב לשתות בירה
כל מי שרצה בירה ישב אצל שירה
יום אחד באנו לשירה ,דפקנו בדלת ושירה איננה.
אין שירה אין בירה
אין ליטר, אין שליש,אין רבע.
שירה נעלמה ואיתה גם הבירה
עבר לו יום ועוד יום ואין שירה
אף אחד לא יודע מה קרה לשירה עם הבירה.

אומרים שהשתכרה, אומרים שהתביישה בבטן בירה
אומרים שחזרה לאן שבאה
אבל כולם זוכרים את שירה עם הבירה
זהו סיפורה (הקצר) של שירה והבירה



יום שלישי, 3 בנובמבר 2015

בכוונה תחילה



דניאל,עו"ד,איש נשוי 30 שנה,אפילו פעם אחת לא בגד באישתו וגם לא התכוון לבגוד,משרד מכובד כבר שנים אך מבט אחד בעיני השקד שלה,היא קופצנית וחיננית,בת 24 כולה.רומי שמה,הוא זוכר אותה מאז שהיא ילדה,היא הקסימה אותו מייד,תלתליה הזהובים נפלו מאמצע ראשה,שפתיה המשוכות באודם עדין עדין,1.65 קטנה ומתוקה,היא הכניסה חיים למשרד האפרורי שלו.
קול צחוקה המתנגן ברקע שיגע אותו,ה"בוקר טוב" שלה בבוקר העיר לו רגשות שלא חש מזמן.
ריח הבושם המשכר שלה,הכ"כ צעיר הזה,החצוף הרג אותו כל יום מחדש,הוא התלבט רבות עם עצמו,לומר לה משהו?,לפטר אותה?ליפול ברשת הזו,הרי הוא עו"ד מאוד ידוע בעיר.
שבע בערב,מוטה ראש בחדרו ישב לו והרהר שוב ושוב עליה,הוא לא הרגיש אפילו שהדלת נפתחה,היא שמה את ידה על גבו "דניאל מה קרה?למה נפלו פניך"?
הוא הרגיש זרמים בכל הגוף מכף ידה הקטנה שאך נגעה בו.
הוא הביט בה בשקט,היא התקרבה אליו ונישקה אותו קלות על ראשו,היא אספה אותו אל חיקה וחיבקה אותו,הוא בכה.
"אני יודעת,היא אמרה,אני מרגישה אותך,את ההתיסרות שלך,את הקושי שלך,אני מחכה כבר שלושה חודשים למילה,להבעת חיבה,לנגיעה אפילו הקטנה שבהם" והוא מביט בה.
עשיתי הכל כדי להיות לידך ובצילך,הייתי סטודנטית שלך שנה אחרונה באוניברסטה,אני מאוהבת בך עד טירוף,מחכה בשקיקה שתפרסם שדרושה לך בחורה,לא משנה מה,מזכירה,עו"ד,מצידי גם מנקה אבק.
הנשיקה לא אחרה לבוא,ליבו רטט בתוך חזו,הוא ליטף את כל גופה כאילו רצה לשאוב אותה לתוכו,להתמזג איתה והיא מצידה נענית לו ברצון,מבקשת אותו,מתמסרת אליו עד אין קץ,פעם אחר פעם הגיעו לשיאים יחדיו תוך כך שהוא לא מאמין שהוא נמצא בתמונה הזו,הרגיש כאילו מסתכל מהצד.
הם צנחו מיוזעים יחדיו על השטיח אשר במשרדו,היא תפוסה עליו,חבוקה,מסרבת לעזוב,מסרבת שזה ייגמר.
המחשבות השתוללו במוחו,מה עשיתי,איך עשיתי את הדבר הזה,יש לי ילדה בגיל שלה,מה אומר לאישתי,ייסורי המצפון כבר החלו לאכול אותו והיא הרגישה,ליטפה את שיער השיבה האפור שלו ונישקה אותו על פיו שוב.
השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה אך זה לא מה שהטריד אותו,אישתו הייתה רגילה לשעותיו המטורפות במשרד כשעבד על תיקים "כבדים",הם התלבשו והוא התיישב בכסאו כשהוא מביט בגופה השילגי תוך שהיא מתלבשת,אמר לה,"רומי זו הייתה מעידה חד פעמית,אני לא יוכל להמשיך להיות מאהב שלך,למרות שמאוד הייתי רוצה" אמר בקולו העבה והסמכותי ביותר שיכול היה להוציא באותו רגע,מביט בה כדי לראות את תגובתה.
"הצלחת לגרום לי תחושות שהמון זמן לא הרגשתי אבל אני לא רוצה להרוס את כל מה שבניתי עד עכשיו".
היא הסתכלה עליו במבט מרחם,סמוקה כולה,"אני מבינה" אבל גם לי יש מה לומר לך,"אני רוצה להיות עורכת דין במשרד שלך,לא יכולה להיות רחוק ממך,לפחות לראות אותך כל בוקר".
הוא הסתכל עליה בחשדנות מה - "את מנסה לסחוט אותי עכשיו?"שאל בכעס.
"לא לא שלא תחשוב כך,אם תאמר לי ללכת,אלך ולא אדבר ע"כ מעולם,אני אוהבת אותך,איני רוצה לפגוע בך,אני יודעת הכל עליך ולא אעשה דבר לעולם שיפגע בך",זה היה לו מוזר והיא שוב עורר בו את אותם רגשות ששכח שקיימים כבר בעולם בכלל וברגשותיו בפרט.
הם נפרדו והוא נשק לה,אינו יכול להתנתק ממנה,הוא עטף אותה בידיו והרים אותה אליו,הם נפרדו.
הוא הגיע לביתו הרבה אחר חצות,הוא רגיל,פתח את שער ביתו ונכנס עם מכוניתו פנימה,הוא עלה לביתו וזרק את מעילו על הכסא כמו שנהג לעשות שנים ע"ג שנים,במחשבתו רצו תמונות מהשעות האחרונות,נזכר שוב ושוב בטעמה המתוק,אישתו ישנה למעלה,רק שניהם נשארו בבית.
הוא מזג לעצמו כוס ויסקי משובח והתיישב,הוא נרדם עם כוס הויסקי בידו תוך חלומות נעימים שלא חלם כבר המון זמן.
אישתו ירדה למטה,בוכה,כועסת,ברגשות מטורפים,כבר כמה ימים שהיא מקבלת שידורים ישירים מהמשרד של בעלה, היא רואה את מבטיו,את התלבטויותיו ואת מה שקרה היום ראתה תוך כדי.
היא עומדת במרחק מה ממנו,מסתכלת עליו מחייך בשנתו,שלושים שנה הם נשואים חיים מאושרים,היא אוהבת אותו,אם אפשר לקרוא לזה אוהבת,יותר רגילה.
כשחברה שלה פנתה אליה לסדר עבודה לביתה היא לא תיארה שרומי הקטנה ומתוקה שהכירה תגרום לבעלה להגיע למצב כזה,למה לא עצרתי את זה עוד כשיכולתי?שאלה את עצמה,אולי כי רציתי שזה יקרה,אולי כי רציתי את זה בשבילו,אולי כי אין ביננו יחסי אישות 5 שנים,רק נשיקה בבוקר,נשיקה בערב.
היא כאבה מאוד,אך החליטה לשחרר,היא ידעה שהוא יחזור הבייתה אליה,לזרועתיה,ידעה שהוא רגיל אליה וזה דבר שיחלוף.
למחרת בבוקר בדרכו לעבודה הוא כבר גמל את ההחלטה בליבו,כשהגיע למשרד הכין את מכתב הפיטורין ושילם לה כגובה נקיפות המצפון שהיו לו והיו לו הרבה.
במשרדו כשמסר לה את המכתב,לא יכול היה להביט בעיניה,היא בכתה,לקחה את המכתב ואת הצ'ק,עקפה את שולחן המשרד הענק שלו ונישקה אותו שוב בראשו,היא לא הצליחה,היא בסה"כ רצתה אותו לעצמה מאז שהיא בת 14 כשהייתה מגיעה  לביתו ומתרגשת למשמע סיפוריו בבית הדין ועוצמתו הרבה.

היא עזבה ובסוגרה את הדלת - הוא בכה.